חכמי ארץ ישראל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בלטביה בשנת 1865 ונפטר בירושלים בשנת 1935. הוא היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ומגדולי ההוגים היהודיים בעת החדשה. הרב קוק נודע בגישתו הייחודית והמהפכנית, ששילבה בין נאמנות עמוקה למסורת היהודית לבין פתיחות לרעיונות מודרניים. הוא היה מקובל, פוסק הלכה, משורר והוגה דעות, שכתביו הפילוסופיים והרוחניים מתאפיינים בעומק מחשבתי ובתפיסה מקורית של היהדות. בחייו שימש כרבה של יפו וירושלים, וייסד את הישיבה המרכזית העולמית, "ישיבת מרכז הרב", שהפכה למוקד חשוב של לימוד תורה והגות יהודית.
השפעתו של הרב קוק על החברה הישראלית והיהודית העולמית היא עמוקה ומתמשכת. תפיסתו הציונית-דתית, הרואה בתהליך שיבת ציון ובהקמת מדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו", הניחה את היסודות האידיאולוגיים לציונות הדתית. כתביו, כגון "אורות", "אורות התשובה", "אורות הקודש" ו"עולת ראיה", מהווים מקור השראה לדורות של לומדים ומחנכים. גישתו המאחדת, ששאפה לגשר בין זרמים שונים בעם היהודי – דתיים וחילונים, ציונים ולא ציונים – היא מורשת חשובה בחברה הישראלית המפולגת. הרב קוק ראה את הטוב בכל אדם ובכל זרם, ופיתח תפיסה רוחנית אופטימית המדגישה את האחדות הפנימית של העם היהודי ואת התפקיד המוסרי והרוחני הייחודי שלו בעולם. דמותו ותורתו ממשיכות להוות מקור להשראה ולמחלוקת, והן נלמדות ונחקרות בישיבות, באוניברסיטאות ובמוסדות חינוך ברחבי העולם.
