חכמי ספרד
רבי משה בן מימון (1138-1204), הידוע בכינויו "הרמב"ם" או "הנשר הגדול", היה מגדולי ההוגים והפוסקים בכל הדורות. הוא נולד בקורדובה שבספרד למשפחת דיינים ותלמידי חכמים, ובעקבות רדיפות המוסלמים המתקרבים נדד עם משפחתו למרוקו, לארץ ישראל ולבסוף התיישב במצרים. הרמב"ם שילב בחייו לימוד תורה עמוק ומקיף לצד עיסוק ברפואה, והיה רופאו האישי של המלך צלאח א-דין ושל חצר המלוכה במצרים. הוא שימש כראש הקהילה היהודית במצרים, והנהיג את יהדות המזרח הן בהלכה והן במחשבה.
מפעלו התורני של הרמב"ם היה עצום וחסר תקדים. הוא חיבר את "משנה תורה" (היד החזקה), קודקס הלכתי מקיף הממיין את כל ההלכות בתלמוד באופן שיטתי ובהיר, ולמעשה יוצר את הקודיפיקציה הראשונה של ההלכה היהודית. בנוסף, הוא חיבר את "מורה נבוכים", יצירת מופת פילוסופית המנסה לגשר בין האמונה היהודית לבין הפילוסופיה האריסטוטלית, ואת "פירוש המשניות" המבאר את המשנה באופן בהיר ומעמיק. הרמב"ם גם ניסח את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית, עקרונות הבסיס של האמונה שהתקבלו על ידי כלל ישראל והפכו לחלק מהליטורגיה היהודית ("אני מאמין"). השפעתו על עיצוב ההלכה, המחשבה והאמונה היהודית היא חסרת תקדים, והיא נמשכת עד ימינו. דמותו המשלבת בקיאות עצומה בתורה, חריפות שכלית, ידע מדעי מתקדם, ומנהיגות נחשבת לאחת מפסגות היצירה היהודית לדורותיה.
