חכמי ארץ ישראל
רבי משה בן נחמן (1194-1270), הידוע בכינויו הרמב"ן היה מגדולי חכמי ישראל בימי הביניים. נולד בגירונה שבספרד, ונחשב לאחד מעמודי התווך של היהדות הספרדית בתקופתו. הרמב"ן היה אישיות רב-גונית – פרשן מקרא בעל שיעור קומה, פוסק הלכה, פילוסוף, מקובל, רופא ומנהיג קהילתי.
פירושו על התורה נחשב לאחד מאבני היסוד של פרשנות המקרא היהודית, והוא ייחודי בשילוב שבין פשט הכתובים, מדרשי חז"ל, הגות פילוסופית ועומק קבלי. גישתו הפרשנית התאפיינה ביכולת להתמודד עם פסוקים מורכבים, ובחתירה להבנה שלמה של הטקסט המקראי. בנוסף לפירושו לתורה, חיבר הרמב"ן חידושים על רוב מסכתות התלמוד, ספרי הלכה חשובים, וחיבורים פילוסופיים-תיאולוגיים, ביניהם "תורת האדם" ו"שער הגמול".
נקודת מפנה משמעותית בחיי הרמב"ן הייתה השתתפותו בוויכוח ברצלונה בשנת 1263, שם הגן על היהדות בפני הנצרות בנוכחות מלך אראגון. למרות שהוויכוח התנהל בתנאים לא שוויוניים, הרמב"ן הצליח להציג את עמדותיו בתבונה ואומץ. בעקבות הוויכוח נאלץ לעזוב את ספרד, ובגיל מתקדם, כבן שבעים, עלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים והקים בה בית כנסת. בשנותיו האחרונות בארץ ישראל כתב את "איגרת הרמב"ן", המתארת את חורבנה של ירושלים ואת ההתיישבות היהודית הדלה בה, ומעודדת עלייה לארץ.
הרמב"ן הותיר אחריו מורשת עשירה שהשפיעה עמוקות על העולם היהודי. חיבוריו בהלכה, אגדה, קבלה ופילוסופיה ממשיכים להיות נלמדים בעיון, ודמותו מסמלת את האינטגרציה בין עולם ההלכה והמחשבה היהודית, בין הגות רציונלית למיסטיקה, ובין מסורת לחדשנות.
